כמובן, במדינה מתוקנת אסור לחלל בתי תפילה או מקומות קדושים ע”י התנהגות שאינה הולמת את הנורמות של הדת או של הזרם הדתי אשר בבעלותו בית התפילה או המקום הקדוש המסוים. כלומר, למשל, בבית כנסת אורתודוקסי יש להכנס עם כיסוי ראש, אסור לעשן בשבת, אין לאכול ביום כיפור, אין להכניס חמץ בפסח וכד’: בית כנסת אשר בבעלות הזרם האורתודוקסי, האורתודוקסים קובעים בו את כלליהם, במסגרת חוקי המדינה.
השבת איננה בבעלות הזרם האורתודוקסי, גם לא בבעלות זרם אחר בדת משה, כפי שיום השישי אינו בבעלות הדת המוסלמית, ויום הראשון אינו בבעלות הדת הנוצרית. ימות השבוע או השנה הם ברשות הכלל, והם שייכים לכל במידה שווה. להאשים אדם, הנוהג לפי אמונתו, בחילול יום מסוים, בגלל שאינו נוהג בו לפי הכללים הפולחניים של זרם דתי או דת כלשהם, פירושו להעליל עלילת שווא גרוטסקית, על עלילות יש להעמיד לדין, ואם המעליל הוא כוהן דת, יש גם לשלול ממנו את תוארו ואת כהונתו, לפי חוק הסדר שירותי דת וכוהני דת.
הטענה בדבר “חילול בפרהסיה” הינה גרוטסקית אף יותר: פרהסיה, מעצם הגדרתה, היא ברשות הכלל, כלומר אורתודוקסי ינהג בה כאורתודוקסי, רפורמי כרפורמי, חילוני כחילוני, מוסלמי כמוסלמי, נוצרי כנוצרי וכו’. אורתודוקסי אדוק הולך בפרהסיה עם כיפה על הראש, עם פאות ועם ציציות, בכל מקום ואתר, גם בלב שכונה חילונית; לחילוני יש זכות לא פחותה לנהוג בפרהסיה כחילוני. המדינה חייבת להגן על זכויות כל אזרחיה.
לפרק הקודם כפיה דתית
לפרק הבא חיים בצוותא
