חיים בצוותא

       חיים בצוותא אפשר לקיים רק על בסיס מכנה משותף לאומי טבעי של כל חלקי העם השונים, כאשר מראש מקובל שיש חלקים שונים בעם, וכל חלק זכאי לקבל וגם חייב לתת יחס של כבוד כלפי השונה.

       כך, למשל, העם הצרפתי הוא עם מאוחד, על אף שהוא מחולק למספר דתות (נוצרים, מוסלמים, בני דת משה) ומורכב ממספר קבוצות אתניות (צרפתים, ערבים, גרמנים, קורסיקאים, נורמנים, ברטונים, באסקים, עיברים וכו'). הצרפתים רואים את הדת כענין אישי ופרטי בהחלט של האזרח ובחופש האמונה עקרון יסודי, ומובן שאין ניסיונות להפלות בין החלקים השונים של העם,  ובטח שאין ניסיונות לכפיה,  והחוקה והחוקים הצרפתיים מבטיחים זאת באופן החד משמעי ביותר, בין השאר ע"י הגבלות חמורות על הממסדים הדתיים. לצרפתים יש מכנה משותף, – הזהות הלאומית הצרפתית אשר מדינתם מאצילה על כל אזרחיה; אין בצרפת לאומים אחרים מלבד הלאום הצרפתי, ואין "בני מיעוטים", אלא כל האזרחים הם בני הלאום הצרפתי, ללא הבדל אתניה, דת, אמונה, וכו'. במדינה הלאומית הצרפתית של היום, "חופש, שיוויון, אחווה"(“Liberté, Egalité, Fraternité”) הם עקרונות יסוד ולא סתם סיסמא, כי הצרפתים מבינים שאחווה (אחדות לאומית) בין אנשים שונים אפשר לקיים רק ע"י החופש להיות שונה וע"י שוויון בין השונים.

       המכנה המשותף הטבעי של העם העיברי במדינתו הוא הזהות הלאומית העיברית, כבסיס המאחד את החלקים השונים (קבוצות אתניות, זרמים דתיים, עדות וכו') של העם. העם העיברי במדינתו יכול וצריך להיות, בדומה לעם הצרפתי, מאוחד על בסיס הזהות הלאומית המשותפת לכל האזרחים, ולראות באמונה ובהשתייכות לזרמים הדתיים השונים ענין אישי ופרטי של האזרח. אך, אם הממסד האורתודוקסי, על מפלגותיו, תנועותיו, "חצרות" ומועצות "חכמים", ימשיך להתעמת עם  זרמים  אחרים  בדת  משה ועם הרוב החילוני ולכפות את הלכתו בכוח (גם באמצעות חוקי מדינה, בגלל המפלגות המושחתות), ותימשך ההתעלמות מהמכנה המשותף הלאומי, נהיה מפולגים כעם הלבנוני, או תחת שלטון הלכה דתית, בדומה לשלטון האייטולות באירן.

      מדינתנו אמורה להיות דמוקרטיה השומרת על זכויות אזרחיה.  הבה נבדוק את המציאות. במדינתנו אין חופש אמונה ואין שיוויון בין המשתייכים לאמונות השונות, ולכן אין אחווה, אין אחדות. במדינה קיימים שלילת חופש האמונה, מיסיונריות, כפייה, אפלייה, התנכלויות ועושק כלפי האתניים העיברים שאינם אורתודוקסים, בעזרת חוקי דת: בחוקי האישות, בחוקי הקבורה, בחוקי החינוך, בחוקי הגיוס והשירות הצבאי וכד'. כל האתניים העיברים המוכרים כ"יהודים" הוסגרו, בלא משים, לידי הרבנות האורתודוקסית בכפיה. תופעות כאלה אינן קיימות במדינות המערביות. האם יעלה על הדעת, לשם דוגמה, שבאנגליה יכפו על זוג קתולי להתחתן אצל כומר אנגליקני? הרי העולם היה מתהפך. ועוד לא הזכרנו את חוקי הכשרות, את איסור התחבורה הציבורית וטיסות אל על בשבתות וכו'.  בנוסף על האפליה על רקע דתי,  קיימת אפליה בסיסית  על  רקע  אתני  כלפי  אזרחים "לא יהודים", המונעת מהם את קבלת הזהות הלאומית של המדינה והופכת אותם לאזרחים סוג ב', שמתיחסים אליהם כאל "בני מיעוטים" או כאל "גוים", שוללת מהם זכויות וחובות החלים על האתניים העיברים, דוחפת אותם לאמץ זהות לאומית חלופית ולעימות עם המדינה.

      האפליה והכפיה על רקע דתי נובעות מכך שבמדינתנו, האמונה איננה ענין אישי ופרטי של האזרח, אלא הפכה לענין ציבורי של אירגונים פוליטיים וכלכליים דתיים לוחמניים. האפליה על רקע אתני נובעת מהגדרת המדינה כמדינה "יהודית",  ולא כמדינה לאומית עיברית אזרחית, בה המדינה מאצילה על כל אזרחיה את זהותה הלאומית. ואם, מבחינת כפיית חוקים דתיים, מדינתנו דומה יותר לאירן מאשר למדינה מערבית מתוקנת, מבחינת האחדות הלאומית מדינתנו מפולגת ומסוכסכת על רקע דתי ועל רקע אתני, ומתקרבת למצב הדומה לזה שבלבנון, בה האמונה הדתית איננה ענינו האישי של הפרט, אלא לכל זרם דתי ולכל אתניה יש אירגונים פוליטיים, כלכליים, חינוכיים וגם צבאיים, וכן בגלל שהזהות הלאומית של המדינה איננה מכנה משותף אולטימטיבי מאחד.

      אין דבר יותר מגוחך, אפילו מרושע, מאשר הטיעון השיקרי של המפלגות הדתיות שכפיה דתית ואפליה תורמות ל"אחדות העם". ההיפך נכון: כפיה ואפליה גורמות פירוד, שינאה, סיכסוכים, וזה אכן המצב במדינתנו, בה השינאה כלפי דת משה ושומרי מצוותיה הגיעה לשיאים שרק במדינות אנטישמיות ניתן למצוא, והכל רק בגלל המפלגות הדתיות שהנהיגו כפיה, אפליה והתערבות גסה באחד הענינים האישיים ביותר של הפרט, – האמונה.
עמנו מתפורר, והמדינה מתרסקת, והכל סביב הניסיון להתערב באמונה ולכפות הלכה דתית. זה לא יחזיק מעמד! אמונה אי אפשר לכפות. אפילו באירן, על אף הדיכוי הדתי ומשמרות הצניעות, הכפיה הדתית נכשלת, כי אי אפשר לשלוט על מחשבותיו ודעותיו של האדם, אלא רק אפשר לכפות סמנמנים חיצוניים של דת. הכפיה תיכשל גם כאן, אך בינתיים המחיר שהמדינה, העם והדת עצמה משלמים הוא נוראי. לשם מה? את מי זה משרת? צריכים כבר עכשיו חוקים וחוקה אשר יבטיחו שכל אחד יוכל להיות חופשי באמונתו, כי בימינו אי אפשר אחרת, פשוט אי אפשר.
דוגמה נוספת תוכיח איך משיגים אחדות: ראו את היפנים!

      אכן, ראו את היפנים. ליפנים היתה דת לאומית יפנית עתיקת יומין, דת השינטו, בדיוק כמו שלבני העם העיברי היתה דת לאומית, דת משה, הדת המושאית. אך כיום, בחלוף אלפי שנים, רק כארבעים אחוז מהיפנים דבקים בדת השינטו, והשאר הם אתאיסטים, זן-בודהיסטים, קתולים וכו'. האם בכך נפגעה האחדות הלאומית, האם קיימים שינאה, אפליה, עוינות, סכסוכים? לא. העם היפני מאוחד מאין כמוהו בזכות זה שהם רואים את אמונתו של אדם כענינו האישי והפרטי שאין לאף אחד זכות להתערב בו, ללא כפיה, ללא אפליה וכדומה, כלומר, ביפן קיים חופש אמונה. היפנים מחפשים את המכנה המשותף הלאומי ביניהם: הזדהות עם המולדת, זהות לאומית, שותפות גורל, שפה, תרבות. כמובן, כל היפנים, בני כל האמונות, רואים במסורת העממית השינטואית את אחד המרכיבים של התרבות היפנית.

      האם נהיה כמו הלבנונים ונגיע למלחמת אחים בגלל חוסר סובלנות והתעסקות פוליטית בעניני אמונה? עדיף יותר שנהיה דומים לצרפתים וליפנים, עם הפרדת נושא הדת מנושאי הלאום והמדינה, עם התיחסות אל האמונה כאל ענין אישי, מאוחדים ע"י הלאומיות העיברית. התעסקות הממסד הדתי צריכה להיתפס כלגיטימית בתחום הדת בלבד (טכסים דתיים, תפילות וכד') ואך לגבי משתייכים לזרם דתי מרצונם החופשי, וזה יקרה רק אם נחזיר ונתחום את ה"יהדות" אל המימד הטבעי של "דת משה".

לפרק הקודם חילול קודש

לפרק הבא המסורת העממית של דת משה

One Response to חיים בצוותא

  1. יונתן says:

    כמו שכתבתי בהערתי על הקטע "מיהו בן דת משה" יש הבדל גדול בין דת ישו, דת בודהא ודת השינטו לבין דת משה ודת מוחמד. הדתות מהקבוצה הראשונה הגדירו את עצמן מראש כדתות המופנות אל היחיד המאמין ולא אל הקהילה האתנית או הלאומית. לכן בעולם הנוצרי ההפרדה בין דת ומדינה הייתה תמיד מובנת מאליה (גם אם לא תמיד יושמה בפועל). לעומת זאת הדתות של משה ומוחמד מגדירות את עצמן כמופנות לקבוצה (ובדת מוחמד הקבוצה הזאת אמורה לכלול בסוף את כל האנושות) ותובעות מכל חברי הקבוצה לחיות ע"פ נורמות מסויימות שניתן וצריך לאכוף אותן (או לפחות את חלקן). לכן כפיה דתית היא לכאורה מתחייבת מעצם הגדרתן של דתות אלה (אם היא אפשרית כמובן) וזה בדיוק מה שיוצר את המתחים בין דת ומדינה בכל המדינות בהן ציבור רב של מאמיני דתות משה ומוחמד (על אף ההבדלים שביניהן)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים