קיימות בעולם מדינות רב לאומיות, כלומר, שאוכלוסיתן מורכבת ממספר לאומים. למשל, בריטניה היא מדינה רב לאומית: יש בה אנגלים, סקוטים, וולשים, אירים, כל לאום עם השאיפות הלאומיות שלו. הפדרציה הרוסית היא מדינה רב לאומית, ומרכיבים לאומיים בתוכה נלחמים להגשמת שאיפות לאומיות. יוגוסלביה היתה מדינה רב לאומית, עד שהתפרקה לשבע מדינות לאומיות, על רקע השאיפות הלאומיות של מרכיביה: סלובניה, קרואטיה, סרביה, בוסניה, מונטנגרו, מקדוניה.
קיימות בעולם מדינות דו לאומיות, כלומר, שאוכלוסיתן מורכבת משני לאומים. למשל, בלגיה היא מדינה דו לאומית: יש בה וואלונים ופלמים, כל לאום עם השאיפות הלאומיות שלו. גם צ’כוסלובקיה היתה מדינה דו לאומית, עד שהתפרקה לשתי מדינות לאומיות: צ’כיה וסלובקיה.
קיימות בעולם מדינות לאומיות, ופירוש הדבר שאזרחיהן הם בני לאום אחד, באשר כל אחת מהן מאצילה את הזהות הלאומית לכל אחד מאזרחיה, ללא הבדל צבע עור, גזע, מוצא אתני, דת ואמונה, כדי שאכן יהיה בה רק לאום אחד. כך, כל אזרחי הולנד (Netherlands) הם בני הלאום ההולנדי (Dutch), כולל כהי העור ממוצא אתני אינדונזי או סורינמי, כל אזרחי שוויץ הם בני הלאום השוויצרי, על כל קבוצות השפה, על כל הזרמים הדתיים ועל כל המוצאים האתניים המגוונים מהם מורכבת אוכלוסיתה, כל אזרחי צרפת הם בני הלאום הצרפתי, כולל מיליוני אתניים ערבים בני הדת המוסלמית, מיליוני אתניים גרמנים, מיליוני אתניים קורסיקאים, מיליוני אתניים ברטונים, מיליוני אתניים נורמנים וכו’. נסכם: מדינה לאומית היא מדינה המאצילה את זהותה הלאומית על כל אזרחיה, כך שכל אזרחיה הם בני לאום אחד, ובה כל אזרח נושא את הזהות הלאומית של המדינה מעצם היותו אזרח.
מדינתנו אמורה וצריכה להיות מדינה לאומית. אך בפועל אזרחיה אינם בני לאום אחד, ולפי כך היא מדינה רב לאומית, ויעידו על כך גם רישומי משרד הפנים, בהם מציינים את לאומיות האזרחים, ולפיהם יש במדינתנו אזרחים בעלי זהויות לאומיות שונות: יהודים, ערבים, רוסים, רומנים, אוקראינים, וכו. אין זה פלא שכאשר המדינה עצמה מכירה בקיום לאומים שונים, חלק מבני הלאומים האלה רואים את עצמם רשאים להלחם להגשמת “שאיפות לאומיות”. המצב המוזר והמעוות הזה, בו המדינה מכריזה על עצמה כמדינה לאומית, אך בפועל היא מנהיגה רב לאומיות, נובע מהעובדה שהזהות “יהדות”, התלויה ברבנים והלכה דתית, אינה זהות שהמדינה יכולה להאציל על כל אזרחי המדינה. ה”יהדות”, מושג שהומצא לאחר הגליית עמנו מארצו ושמטרתו להנציח את שלטון הרבנים וההלכה הדתית כתחליף למדינה לאומית ולמוסדות לאומיים, אינה יכולה להיות זהות אתנית או זהות לאומית; ה”יהדות” צריכה לחזור למימד הטבעי שלה כדת משה, ולהיות תקפה רק לגבי אלה שמאמינים מרצונם החופשי באחת הזרמים בדת הזאת. הזהות האתנית והלאומית שלנו היתה מאז ימי קדם הזהות העיברית, וכך היא גם בימינו.
מדינת ישראל, אכן, תהיה מדינה לאומית: המדינה תאציל את הזהות הלאומית העיברית על כל אזרחיה ללא הבדל צבע עור, גזע, מוצא אתני, דת ואמונה, וכך תהיה זהות לאומית אחת לכל האזרחים, לאמור, מדינת ישראל, המדינה העיברית, היא מדינה לאומית לפי ההגדרה, וכל אזרחיה הם בני לאום אחד, הלאום העיברי, וכל אזרח נושא את הזהות הלאומית העיברית מעצם היותו אזרח של המדינה העיברית.
לפרק הבא (לאום עיברי, מדינה עיברית)
