קיים אזור גיאוגרפי המכונה בפי כל העולם “פלשתינה”.
השם “פלשתינה” אומץ על ידי הכובשים הרומאים לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, דווקא על שם העם הפלישתי שחדל להתקיים, כדי שלארץ הזאת לא יהיה יותר קשר לאומי עיברי, במטרה למחוק את הזכות הלאומית העיברית עליה. גם הבריטים כינו בשם “פלשתינה” את האזור הגיאוגרפי המסוים אותו הם כבשו מידי האימפריה העותומנית והמשתרע על שטחי מדינת ישראל וממלכת ירדן של היום, עליו קיבלו בשנת 1922 מנדט (“יפוי כוח”) מ”חבר הלאומים” (הארגון שקדם לאו”ם) להקים בו בית לאומי לעם העיברי.
כדי להבין את המצב באיזור הגיאוגרפי המכונה “פלשתינה”, נבחן את המצב באזור גיאוגרפי ידוע אחר ואת יחס העולם כלפיו. קיים אזור גיאוגרפי המכונה בפי כל העולם “הבלקנים”. הקבוצות האתניות העיקריות הקיימות באזור הזה, הרומנים, הבולגרים, היווניים, האלבנים, הסרבו-קרואטים, המקדונים, המונטנגרים, הבוסנים והסלובנים, הקימו באזור הגיאוגרפי הזה המכונה “הבלקנים” מדינות לאומיות, אשר עצם הימצאותן באיזור המכונה “הבלקנים”, מגדירה אותן כמדינות בלקניות, ועצם הימצאות המדינות הלאומיות בבלקנים מגדיר את אוכלוסיות המדינות כלאומים בלקניים. האם היה מתקבל על הדעת ניסיון של אחת הקבוצות האתניות האלו לנכס לעצמה זכות לגיטימית ובלבדית על הזהות הבלקנית וליצור סיכסוך ללא פתרון המסכן את שלום האזור, למשל, על ידי כך שהסרבים היו מכריזים על עצמם בתור “העם הבלקני” בהא הידיעה, לאמור הם ורק הם הבלקניים? בוודאי שלא. ואגב איזור הבלקנים, כדי להבין איך מדינות בעלות מסורת מדינית ודיפלומטית מגינות על מעמדן המדיני והבינלאומי באזור הגיאוגרפי שהוא אזור קיומן, נשים לב למקרה של מקדוניה: המקדונים נאלצים לקרוא למדינתם בשם הרשמי המשונה “הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה”, כדי למנוע ולו צל של ספק של ניכוס למדינתם של החלק מיוון שנקרא פעם מקדוניה, כי יוון הגנה על האינטרסים שלה ועל מעמדה, והקהילה הבינלאומית קיבלה את עמדתה לשם מניעת סיכסוך. אגב, אזור הבלקנים ויחס העולם כלפיו דומה לאזורים גיאוגרפיים אחרים בעולם, כגון האזור הסקנדינבי, האזור הבלטי וכו.
באזור הגיאוגרפי המכונה בפי כל העולם גם כעת פלשתינה, קיימות שתי קבוצות אתניות עיקריות גדולות, המונות מיליונים: האתניים העיברים והאתניים הערבים. באזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה קיימות כעת שתי מדינות, אשר עצם הימצאותן באזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה מגדירה אותן כמדינות פלשתיניות: קיימת מדינה לאומית עיברית פלשתינית ששמה מדינת ישראל, וקיימת מדינה לאומית ערבית פלשתינית ששמה ממלכת ירדן. עצם הימצאות המדינות הלאומיות באיזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה מגדירה את אוכלוסיות המדינות כלאומים פלשתיניים. באזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה התהוותה ישות קוואזי מדינית ששמה עזה, אשר יש לה ממשלה, ראש ממשלה, שרים, מוסדות שלטון, צבא, גבולות קבע. מן הדין לשקול הכרה שלנו ושל העולם, למעשה ולהלכה (דה פאקטו וגם דה יורה), בקיום הישות הערבית הפלשתינית הזאת, הנקראית עזה ועמה הוא העם העזתי. בחלק מיהודה ושמרון קיימת ישות מדינית נוספת ערבית פלשתינית, הנקראית “הרשות הלאומית הפלשתינית”, אשר אמנם יש לה נשיא, ראש ממשלה, שרים, צבא, אך אין לה גבולות קבע. ובכן, ראשית כל, לפי דין והגיון, השם של הישות הזאת צריך להיות “הרשות הערבית הפלשתינית הזמנית ביהודה ושומרון”. נשאלת השאלה: האם יתכנו שתי מדינות ערביות פלשתיניות או אפילו יותר? התשובה חיובית: יתכן שלעם אחד יש מספר מדינות. דוגמה אחת: האתניים הוואלאכיים חיים בטריטוריה שמכונה “רומניה הגדולה”, ויש להם שתי מדינות, רומניה ומולדובה. בשתי המדינות מדברים את אותה השפה, אם כי ברומניה היא מכונה רומנית ובמולדובה היא מכונה מולדבית, לשתי המדינות היו גם פרקי זמן של איחוד מדיני, ושתי המדינות מכירות בהיות אוכלוסיותיהן שייכות לאותה קבוצה אתנית. בכל זאת, בגלל אילוצים היסטוריים, קיימות שתי מדינות ושני לאומים, בהתאם, והן אינן מעונינות להתאחד (למען הדיוק, מולדובה והמולדבים הם אלה שמתנגדים לאיחוד). באיזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה קיים מצב דומה, אם זה מוצא חן בעיני מישהו ואם לאו.
איך הגענו למצב שהעיברים והמדינה הלאומית העיברית, אלה שעבור הקמת הבית הלאומי שלהם קיבלה בריטניה מנדט (יפוי כוח) על פלשתינה מטעם חבר הלאומים, וויתרו על זכותם המעוגנת בהחלטות מוסדות בינלאומיים על השיוך הפלשתיני והפקירו זאת לשיוך בלבדי לאתניים הערביים שלא עבורם ניתן המנדט, ואשר כעת קוראים לעצמם ללא מפריע “העם הפלשתיני”? איך מנהיגי המדינה לדורותיהם הגיעו לרמה כזאת של אידיוטיזם מדיני? הרי אין כמעט בנמצא בעולם אדם שבמודע או בתת מודע אינו מקבל כלוגי את הטיעון הפשוט שאלה שזכאים לכנות את עצמם “העם הפלשתיני” הם גם זכאים לבעלות על “פלשתינה”, ומפרש את ההסכמה ללא ערעור של עמנו למצב זה להכרה שלעם העיברי אין זכות ההמשכיות הנובעת מעצם הגדרות המנדט של חבר הלאומים, גם מעצם זה שעמנו אינו תובע זאת. תחת משא תעמולתי כבד, העולם מתחיל להאמין שהאיזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה היה ונשאר בבעלות לגיטימית בלבדית של אלה שמכנים את עצמם כיום “העם הפלשתיני”, ואף מתחילים להאמין לעלילה שעמנו ומדינתנו הם נטע זר באזור הזה, עלילה שהיא היסוד לדה-לגיטימציה למדינתנו ולעמנו.
לאור האמור לעיל, תיאורטית, האתניים הערביים החיים בפלשתינה יכולים לקיים מספר מדינות ערביות פלשתיניות: ממלכת הירדן אשר כבר קיימת, ובנוסף אליה גם עזה, וגם מדינה נוספת אשר, אולי, תקום במקום “הרשות”. ברור מאליו ששתי המדינות הנוספות האלו תוכלנה לקום ולקבל הכרה אך ורק ואם וכאשר מדינת ישראל והעולם ישתכנעו שהן מכירות בקיום המדינה הלאומית העיברית בפלשתינה, ושהקמתן תסיים את הסכסוך המדיני באיזור זה, כלומר, בין היתר, ההכרה בהן מותנית גם בכך שהשם של המדינה אשר תקום במקום הרשות הערבית הפלשתינית הזמנית יבטא אמנם את שייכותה הטריטוריאלית והאתנית/לאומית הערבית, אך לא יוכל לבטא עילה לתביעה טריטוריאלית אפשרית מהמדינות הפלשתיניות האחרות, ישראל, ירדן ועזה, כדי למנוע היווצרות סיכסוך ללא פתרון המסכן את שלום האזור. לפי כך, השמות של המדינה ושל הלאום אשר מדובר שיקומו במקום הרשות, אם בכלל זה יקרה, מן ההכרח שיהיו מקובלים על ידי המדינות האחרות באזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה, ולבטח אינם יכולים להיות “פלשתינה” ו”העם הפלשתיני”, כי יש בכך תביעה על כל האיזור הגיאוגרפי המכונה פלשתינה והשייך למספר מדינות ולמספר לאומים.
לפרק הקודם המדינה האזרחית
לפרק הבא מיהו פלשתיני?
