במקומות השונים בטריטוריה הלאומית או בארצות הניכר, בנסיבות השונות ובתקופות השונות נקראנו והתקראנו יהודים (Judeans), עיברים (Hebrews), בני ישראל (Israelites) ושמות נוספים וביניהם גם כינוי גנאי. במסגרת זכות עמנו להגדרה עצמית, זכותנו לבחור, מתוך השמות השונים בהם נקראנו והתקראנו, את הגדרת הזהות אשר תענה לצרכים הלאומיים, המדיניים והאזרחיים של עמנו, והשמות הנותרים יישארו בגדר כינוים לגיטימיים נוספים, הקושרים אותנו לרבגוניותנו העדתית, התרבותית וההיסטורית; כך עשו כל העמים האחרים אשר עמדו במבחן ההגדרה העצמית, כך גם עלינו לנהוג.
“דוקטרינת הזהות העיברית” מציגה את הדרך להבטחת קיום המדינה, יציבותה ושלמותה, וכן להבטחת אופיה הלאומי, האזרחי והדמוקרטי על ידי הסרת התלות בממסדים הדתיים. הדוקטרינות האחרות, אשר דגלו באידיאלים האלה, לא צלחו. הזהות העיברית, בה דוגלת הדוקטרינה, היא קיימת, טבעית, מבוססת היסטורית, מוּלדת, מובנת מאליה, והיא תצליח, כפי שהצליחה הזהות היפנית, כפי שהצליחה הזהות הצרפתית, כפי שהצליחה הזהות ההולנדית, כפי שהצליחה הזהות הפרסית וכו’. הרעיונות והתגובות של התומכים באידיאלים אלה יאפשרו להגיע להסכמה הרחבה ביותר.
מה יש לעשות למען הצלחת הזהות העיברית?
1. לדגול בזהות העיברית בכל הזדמנות ולהנחיל אותה.
2. להבחין בין זהות לאומית, שהיא הנכס היסודי שמדינה מעניקה לכל אזרחיה, לבין אתניה ואמונה. האבחנה הזאת היא מכרעת: א’. היא מבטלת את האפליה הבסיסית של שלילת הזהות הלאומית העיברית מאזרחים “לא יהודים” ואת ההתיחסות אליהם כאל “בני מיעוטים” או כאל “גוים”, ומונעת סוגי אפליה אחרים הנובעים מהתיחסות זאת. ב’. היא תוחמת את ה”יהדות” אל המימד הדתי הטבעי של דת משה, ושמה קץ להגמוניה של ממסדיה הדתיים.
נעשה, – נהיה. לא נעשה, – נחדל.
שמואל גלאור
hebrewidentity@gmail.com
לפרק הקודם המסורת העממית של דת משה
