זהות

      מרגע הגיעו לגיל המודעות העצמית, האדם צריך זהות: זהות אתנית וזהות לאומית אותן הוא מקבל,  זהות אמונתית, זהות מעמדית, זהות תרבותית, זהות פוליטית וכו’, אותן הוא מעצב בעצמו.

•     הזהות הלאומית היא הנכס היסודי שמוענק על ידי מדינה לכל אחד מאזרחיה.
•   אדם מקבל זהות אתנית–ביולוגית בהיוולדו, מהוריו.
•   אדם מעצב לעצמו את זהותו האמונתית, והאמונה שלו היא ענינו האישי.

      במדינת ישראל, מדינתנו הלאומית, אשר אוכלוסיתה איננה הומוגנית, הזהות הלאומית אינה נותנת מענה לצרכי הזהות של הקבוצות השונות של האוכלוסיה, ובנוסף, הזהות הלאומית לא רק שאינה מכנה משותף מאחד, היא, להלכה ולמעשה, גורם מפריד. מדינות לאומיות רבות אחרות, שגם אוכלוסיתן איננה הומוגנית, נוהגות נכון בנושא הזהות הלאומית, כדי שהיא אכן תהיה המכנה המשותף המאחד.

      כדי להבין זאת, נתבונן במצב, בנושא זה, בצרפת:
כמו כל המדינות הלאומיות, המדינה הלאומית של העם הצרפתי, הרפובליקה הצרפתית, למדה מההיסטוריה, שלמען יציבותה, שלמותה ועצם קיומה כמדינה לאומית, עליה להבחין בין הזהות הלאומית של אזרחיה לבין הזהות האתנית או האמונתית. ואכן, היא מאצילה על כל אחד מאזרחי צרפת, ללא הבדל מוצא אתני, עדה ודת, כולל מיליונים של אתניים ערבים, אתניים גרמנים, אתניים בסקים, אתניים נורמנים, אתניים ברטונים, אתניים קורסיקאים וכן רבבות של אתניים עיברים, אתניים רוסים וכו’, את זהותה הלאומית הצרפתית, וכך, לפי חוקיה ולפי חוקתה, לכל אזרחיה יש זהות לאומית אחת, הזהות הלאומית הצרפתית, כלומר, כל אחד מאזרחיה הוא, מבחינה לאומית, צרפתי. זאת היא דוקטרינת הזהות הצרפתית, היא נחלת כל ההנהגה הלאומית הצרפתית, והמוסדות הלאומיים הצרפתים משקיעים את המירב בטיפוח הזהות הצרפתית, שהוענקה לכל אזרחיה, כדי שהזהות הצרפתית תהיה המכנה המשותף המאחד אותם, וכך צרפת, אף כי אוכלוסיתה מורכבת מקבוצות אתניות רבות, שומרת על יציבות על ידי כך שאינה מכירה בשום לאומיות אחרת בקרב אזרחיה מלבד הלאומיות הצרפתית, כאשר לפי חוקיה וחוקתה כל הכחשה של הזהות הלאומית הצרפתית של המדינה או של אזרחיה איננה חוקית.
נדמיין לרגע שלצרפת היו מנהיגים שרמת החשיבה והאחריות שלהם היו כאלה של מנהיגי מדינתנו לדורותיהם:
בסיוט מהסוג הזה, צרפת לא היתה מעניקה לכל אחד מאזרחיה את זהותה הלאומית, אלא קושרת את הזהות הלאומית לזהות האתנית, והיו קיימים בה מיעוטים לאומיים, – מיליוני “בני מיעוטים” הרשומים בתעודות זהות כערבים (שיגדירו את עצמם כ”ערבים אזרחי צרפת”, בדומה ל”ערבים פלשתינים אזרחי ישראל”), מיליונים הרשומים כגרמנים (“גרמנים אזרחי צרפת”) וכו’.
בסיוט מזוויע, נדמיין שצרפת היתה קושרת את הזהות הלאומית של אזרחיה גם לזהותם הדתית, וקביעת הזהות הצרפתית היתה נתונה בידי הכנסיה הקתולית הצרפתית (כפי שאצלנו קביעת הזהות ה”יהודית” נתונה בידי רבנים).
התוצאה, במקרה שהנהגת צרפת היתה נוהגת כהנהגת מדינתנו? צרפת, שהיתה מחלקת את אוכלוסיתה לצרפתים ול”בני מיעוטים” לאומיים שהם בגדר “בעיה דמוגרפית”, היתה הופכת, למעשה ולהלכה, למדינה רב לאומית, ושוקעת במערבולת של אפליה וסכסוכים פנימיים על רקע לאומני ודתי. צרפת שכזאת היתה חדלה להתקיים לא מחר ולא היום, אלא כבר אתמול. כי ל”בני המיעוטים” הגרמנים היתה לגיטימציה מלאה לא להזדהות עם צרפת ועם העם הצרפתי, אלא לחפש את זהותם הלאומית והזדהותם בגרמניה (כפי שחלק מהאתניים הערבים אצלנו נדחקים לחפש את זהותם הלאומית ברשות הפלשתינית), לבסקים, לנורמנים, לברטונים ולקורסיקאים היתה לגיטימציה לפרוש מצרפת, וכו’.
אבל, אין סיבה לדאוג לצרפת, כי זה היה רק סיוט: ברפובליקה הצרפתית אין התייחסות אל חלק זה או אחר של האוכלוסיה כאל “בני מיעוטים”, אלא ההתייחסות אל כל האזרחים היא שווה, בלא לשים לב לחלקם היחסי באוכלוסיה מכל בחינה שהיא (אתנית, עדתית, דתית וכו’). ואכן, לפי הגדרה, מאה אחוזי אוכלוסיתה הם צרפתים, ואין “בני מיעוטים” המופלים בזכויות ובחובות והנדחקים בשל כך להגשים “זכויות לאומיות”.

     הדבר נכון אף לגבי מדינות חשוכות כמו, למשל, אירן, המדינה הלאומית של העם הפרסי, שאגב, לפי מחקר שפורסם ע”י הפרסים עצמם לקראת הבחירות האחרונות, רק 51% מאוכלוסיתה הם אתניים פרסים, והשאר הם אתניים אזרים, אתניים טורקמנים, אתניים כורדים, אתניים ערבים, אתניים ארמנים, אתניים בחתיארים, אתניים בלוצ’ים, אתניים וואזירים, אתניים פשתונים וכו’. האם אירן מחלקת את אוכלוסיתה לפרסים בני הדת המוסלמית-שיעית, שאייטולות קובעים את השתייכותם הלאומית, ול”בני מיעוטים” לאומיים? לא! לשם יציבותה, שלמותה והמשך קיומה כמדינה לאומית פרסית,  אירן מעניקה לכל אזרחיה את הזהות הלאומית הפרסית, ללא חלוקה לרוב ול”בני מיעוטים” לאומיים. המוסדות הלאומיים הפרסיים משקיעים את המירב בטיפוח הזהות הפרסית, שהוענקה לכל אזרחיה, כדי שהזהות הפרסית תהיה המכנה המשותף המאחד אותם, וכך אירן, אף כי אוכלוסיתה מורכבת מקבוצות אתניות רבות, שומרת על יציבות על ידי כך שאינה מכירה בשום לאומיות אחרת בקרב אזרחיה מלבד הלאומיות הפרסית, כאשר לפי חוקיה וחוקתה כל הכחשה של הזהות הלאומית הפרסית של המדינה או של אזרחיה איננה חוקית.

      העם העיברי זכאי למדינה לאומית משלו לא פחות מהצרפתים, מהפרסים ומעמים אחרים. כדי שמדינת ישראל אכן תהיה מדינה לאומית, כלומר שיש בה רק לאומיות אחת, עליה להבחין בין הזהות הלאומית של אזרחיה לבין הזהות האתנית או האמונתית. על מדינת ישראל להאציל את זהותה הלאומית העיברית על כל אחד מאזרחיה, ללא הבדל מוצא אתני, עדה ודת, כך שלפי חוקיה ולפי חוקתה, לכל אזרחיה תהיה זהות לאומית אחת, הזהות הלאומית העיברית, כלומר, כל אחד מאזרחיה יהיה, מבחינה לאומית, עיברי. זאת היא דוקטרינת הזהות העיברית, וכל ההנהגה הלאומית העיברית והמוסדות הלאומיים העיברים ישקיעו את המירב בטיפוח הזהות העיברית, שתוענק לכל אזרחיה, כדי שהזהות העיברית תהיה המכנה המשותף המאחד אותם, וכך מדינת ישראל, אף כי אוכלוסיתה מורכבת מקבוצות אתניות רבות, תשמור על יציבותה ועל שלמותה על ידי כך שלא תכיר בשום לאומיות אחרת בקרב אזרחיה מלבד הלאומיות העיברית, כאשר לפי חוקיה וחוקתה כל הכחשה של הזהות הלאומית העיברית של המדינה או של אזרחיה איננה חוקית.
מפלגות שלטון ומנהיגים לא יוצלחים גזלו ממדינתנו את הפררוגטיבה של מתן זהותה הלאומית לכל אזרחיה, והפקירו את קביעת הזהות בידי ממסדים דתיים, שהפכו את הזהות הדתית, “יהדות”, לתחליף לזהות לאומית עיברית. יהדות אינה יכולה להיות זהות לאומית של כל האזרחים (אף לא זהות לאומית של כלל האתניים העיברים, כי יהדות היא אמונה, ורוב העיברים הם חילוניים שרובם אינם רוצים או אינם יכולים להיות כפופים לרבניה ולמוסדותיה). בהעדר מתן הזהות הלאומית של המדינה לכל אזרחיה, המדינה מתפוררת במערבולת של אפליה וסכסוכים על רקע לאומני ודתי, בגלל התעלמות מהזהות העיברית ומהמשכיותה.
הזהות העברית היא זהות לאומית ואתנית גרידא, היא מבטלת את התלות בממסדים דתיים, ותומכת וגם נתמכת בעקרון שהאמונה היא ענינו האישי של הפרט. הזהות העיברית היא היחידה היכולה להיות זהות של כל אזרחי המדינה העיברית, ללא הבדל מוצא אתני, עדה ודת, וגם של האתניים העיברים בתפוצות, היחידה היכולה לאפשר קיום חוק שבות במדינה דמוקרטית.

       לוואקום, בנושא הזהות הלאומית, יש השלכות:
  —   בקרב האתניים העיברים שאינם דתיים אורתודוקסיים (מיליוני חילוניים, רבבות קונסרבטיבים ורפורמיים, מאות אלפים שרק האב מוכר כ”יהודי” על ידי הממסד האורתודוקסי ועקב כך הלאום שלהם מוגדר על ידי משרד הפנים כ”לא רשום”), קיימות שלוש תופעות הנובעות ממשבר זהות: הראשונה היא “חזרה בתשובה” אל הזהות היחידה המקיימת מסע שיווק בעזרת תקציבי ענק הנסחטים מקופת המדינה, – הזהות הדתית “יהדות” בצורתה הפונדמנטליסטית החרדית, השניה היא אימוץ זהויות שונות ומשונות בהודו, בנפאל וכד’, השלישית היא התנכרות למדינה. ואם לא די במשבר הזהות של מיליוני האתניים העיבריים הנ”ל, המדינה השבויה בידי הממסד האורתודוקסי מוסיפה חטא על פשע ונוהגת בכפייה, באפליה ובהתנכלות כלפי אלה שאינם אורתודוקסיים, ומקשה עליהם עד לבלתי אפשרי להזדהות עם המדינה, ועקב כך רבים מהם, במספרים הולכים וגדלים, מפתחים שינאה כלפיה ופונים לשתף פעולה עם אויביה. התופעה הזאת מוקרנת גם אל הרוב הלא אורתודוקסי של האתניים העיבריים בארצות הפזורה, אשר מאבדים את הזיקה ואת ההזדהות כלפי מדינתנו, וככל שמרגישים שהיא מתכחשת אליהם, כך מתרחקים ממנה וחלקם אף נסחפים אל שינאה הרסנית כלפיה ואל שיתוף הפעולה עם אויביה.
חשוב לציין שהמשך מניעת האצלת הזהות הלאומית של המדינה ממאות אלפי עולים ממשפחות מעורבות, שמתויגים כ”גוים”, תוביל לפיצוץ וודאי.

    — אתניים ערבים אינם כלולים בזהות ה”יהודית”, וממאנים להיות “בני מיעוטים”, אזרחים סוג ב’. יש לציין שרוב האתניים הערבים היו רוצים להשתלב במדינה, אף כי אינה נותנת להם את זהותה הלאומית ובכך חושפת אותם לאפליה בזכויות ובחובות. אך את הוואקום של אי מתן הזהות הלאומית של המדינה לאתניים הערבים מנצלות, מבפנים, תנועות לאומניות ערביות המשרתות אינטרסים זרים, ומבחוץ – הרשות הפלשתינית, כדי לכוון את האתניים האלה אל זהות לאומית “ערבית פלשתינית” ולגייסם להגשמת “שאיפות לאומיות” ולעימות עם המדינה. המפלגות הלאומניות הערביות פועלות ללא חשש, כי הן יודעות שהמדינה, הכבולה בידי ממסדים דתיים להגדרתה ה”יהודית”, אינה יכולה להעניק לאתניים אלה את זהותה הלאומית, והן מפרשות זאת כלגיטימציה לאימוץ זהות לאומית חלופית של ישויות מדיניות או אחרות. אנשים דוגמת חה”כ טאליב א’סאנע, חה”כ חנין זועבי וחה”כ לשעבר עזמי בשארה הטיפו בגלוי בקרב האתניים הערבים למאבק ל”שאיפות לאומיות” ולהזדהות עם אויבי המדינה, ואף הדגימו הזדהות עם אויבים אלה בפרהסיה, כמו, למשל, כאשר עזמי בשארה הניח בדמשק זר פרחים, כהוקרה, על קברו של פתחי שקאקי, מנהיג הג’יהאד האיסלאמי, האחראי לרציחתם ופציעתם של מאות אזרחים (היתה העמדה לדין? היה גינוי?), או כאשר חה”כ האשם מחמיד קרא במפגן של מחבלים בעזה, “להמשיך במאבק בכל האמצעים!”, וכזכור, באותה עת האמצעים היו מעשי טבח ע”י מתאבדים.

לפרק הבא (מדינה לאומית)